Untitled 2

דף הבית | גלריה | בי

אדם מושקא - ביוגרפיה 2005 - 1914

כל אדם הנכנס לסטודיו של אדם מושקא עובר לעולם אחר. עולם מרוחק, אך כה קרוב, עולם של קרבה משפחתית. אתה מוחזר לילדות
שלך, בחזרה לבית הישן. אתה רואה את עצמך מתרוצץ סביב ברגליים יחפות בקיץ, מצמיח כנפיים, רודף אחר יונים צחורות.
בחורף חוזר בערבים הביתה מהחדר, עם מנורת שמן ביד. אחר הצהריים אתה פוגש בנושא-המים הקודר לבוש בז'קט הממולא כותנה שלו ובמגפיים מרופטות. הוא מתהלך לו בצעדים כבדים ושני דליים מלאים. כאן ליבך דואב למראה אמא המתפללת על הנרות בערב שישי, ידיה העדינות שעבדו לעייפה מכסות את כל פניה. אבל אתה חש כאילו היא מקוננת בשקט, שפתיה ממלמלות תפילה. והנה אבא יושב בשעה כה מאוחרת בלילה מעל לגמרא עד אשר הוא נרדם על השולחן. שנתו מוטרדת על ידי מבוך של חלומות. ועל מה יש לאב לחלום אם לא על העולם הבא? על גן העדן? כעת הגבאי הזקן מעיר את הקהל לתפילה בערב הימים הנוראים. הסמטה הצרה, הצריפים המטים ליפול עדיין ישנים. אבל הגבאי בודק שכולם מוכנים לימי הסליחות.

בצום, בהיטהרות בנהר, בהקרבת שעיר לעולה – כל אחד מתכונן ליום הדין בדרכו שלו. אבוי, בריינדל נאלצת להקריב דג קטן, אך היא חולמת על תרנגולת שמנה. וראו! – הנה היא לצידה. החלום והמציאות שזורים כאן בכל צעד ושעל. שם נבנית סוכה אט-אט וצעירים וזקנים כאחד מתרוצצים סביב בחלום כאילו היו מרחפים ביקום.

החיים האפורים של ילדותנו ונעורינו מלאים בדאגה ובחשש. אך ישנם גם הרבה רגעים שמחים. קוסמים מופיעים בחצר עם תיאטרון הבובות שלהם. בפורים הדרדקים משחררים את הרעשנים. לפני הפסח העניינים נעשים נמרצים במיוחד. הבית בתוהו ובוהו. אמא מוציאה הכול החוצה לאוויר האביבי. ויש מהומה עצומה. החבורה מתכוננת לארבע קושיות הסדר. אז החתונות, החזנים, המתנות המחולקות מדלת לדלת – אשר שלהבו את הדמיון ונתנו לנו כנפיים.

זה העולם הנעלם שאדם מושקא משחזר על גבי כן הציור שלו. האומן הקדיש עצמו למוטיב זה במשך שנים. עשרות מציורי שמן כאלו, חתיכות מהחיים היהודיים במגוון גרסותיהם מתעוררים לחיים תחת מכחולו. מושקא לא מסוגל לנתק עצמו מהם. הוא פשוט חייב להשיב לתחייה את החיים שנעלמו באורח טראגי!

ישנם אומנים אשר במשך שנים רבות, אפילו במשך כל חייהם, נושאים בתוכם איזו דרמה אנושית או רעיון אנושי אשר משתלט ורודף אותם עד אשר הם מביעים אותו בצורה אומנותית, במילה או בצבע. אדם מושקא רדוף על ידי העיירה שהושמדה בצורה כה טראגית. הוא מגלם את פיוטרקוב היהודייה אשר חייה הכבויים זוהרים בתוכו כמו אש נצחית אשר הוא רוצה להצית גם בלבבותינו כך שהיא תוכל לבעור לנצח. הוא שואף להשיב לתחייה את המושמדים כפי שהיו: עם דאגותיהם, חששותיהם והנאותיהם, העוני הקשה מנשוא והחלומות הבהירים והיפיפיים, המסורות, אורחות החיים, המנהגים, ההרגלים והגורל האנושי, המציאות הקשה ועולם הדמיון – בדיוק כמו בסיפורים ששמענו בחדר, מסבתא וסבא. סגנון ציורו של מושקא מאוד סיפורי. האופי הפנטסטי הנרחב מובע בקומפוזיציה העשירה והתוכן כה קריא, כה ניכר שאתה מוצא עצמך קורא זיכרונות.

"זה מוכתב על ידי הנושא", אמר מושקא. אומנים אחרים עלולים לטעון שהנושא הוא רק אמתלה לציור, כפי שנאמר לי פעם על ידי הצייר המוכשר קולניק. אולם הצייר הפולני המצוין מקובסקי כתב אחרת ביומנו: ..."הדבר הגרוע ביותר הוא כאשר אדם שואל... מדוע היצירה נהגית בצורה מסוימת, ניתן להגות אותה אחרת... הצורה שבה הצייר תופס את הנושא משקפת את המצב הנפשי שלו..." וכאשר פיקאסו שאל את ארתור רובינשטיין בזמן שדגמן עבורו, אם ברצונו שדיוקנו ידמה לו, הווירטואוז הגדול השיב: צייר אותי כפי שאתה רואה אותי דרך עיניך.

מושקא מצייר את העיירה שנעלמה כפי שהוא רואה אותה, כפי שהיא חיה בדמיונו ובתפיסתו. וזה טבוע עמוק בזיכרונו עם הרומנטיות לשעבר, עם תמונת יום השבת שלה. החיים האפורים מוכי העוני מוארים ומועשרים על ידי חלומות

.

כשאדם מושקא עומד מול כן הציור שלו ומתאר את החיים היהודים הללו על הבד, הוא מפסיק מפעם לפעם, מתיישב ליד הפסנתר שעומד מול קיר צבעוני ומרחף לעולם העליון של המלודיה. גם את זה הוא ספג ממקום הולדתו פיוטרקוב, ישירות מהבית החרדי שלו, בית שהיה ספוג בשירה מדור לדור.

פיוטרקוב – מושקא יכול לדבר שעות על התהילה של העיירה היהודית הזאת: רבניה ודייניה, אישיה הציבוריים, הגימנסיה היהודית, בית הכנסת הישן והגדול שנבנה ב- 1791. אחד ממפורסמי פיוטרקוב היהודית היה החזן המפורסם עקיבא מושקא-אפטר, סבו של הצייר. הרב עקיבא היה מפורסם לא רק בזכות קולו, אלא גם בזכות יצירותיו המוזיקליות. אוטודידקט, הוא הלחין וכתב בעצמו את התווים שהדהימו מוזיקאים מקצועיים. הוא יצר מוזיקה ליטורגית ייחודית. נאמר כי כתבי היד של התווים של יצירותיו נשמרים בקנאות על ידי חבריו למקהלה לשעבר, תלמידים וחברים.

כל ארבעת בניו של עקיבא ירשו את כישרונותיו המוזיקליים. הם היו כולם חזנים בערים ועיירות שונים. אחד מהם, אביו של אדם מושקא, הפך לחזן בפיוטרקוב. בביתו הוא אסף מפעם לפעם את כל אחיו, את חברי המקהלה שלהם, וכל אוהב מוזיקה. הבית הדל אז הדהד בצלילים עשירים. אלה היו קונצרטים אמיתיים של חזנות.

אדם מושקא בא לעולם בבית כזה בארבעה במרס 1914. בגיל עשר הוא היה התגלמות תלמידי החדר שניבטים מציוריו. לאחר מכן הוא למד בבית ספר ציבורי פולני. זה היה אז שהילד המוכשר חווה את הדרמה בה אביו המוזיקלי איבד את קולו ומעמדו כחזן. בחיפוש אחר פת לחם הוריו נאלצו לעזוב את עיירת מגוריהם ולהתיישב בווארשה. כאן אדם, הצעיר מבין תשעה ילדים, סיים בית ספר תיכון והפך לפקיד כדי לתרום להכנסה המשפחתית הצנועה. באותו זמן הוא למד בבית הספר העירוני לאומנויות דקורטיביות.

הוא מייד נמשך לנוף אליו הוא חוזר רבות. למען צעדיו הראשונים בציור הוא עשה דרכו לקזימירז', שם אומנים נהגו להתאסף, לפני המלחמה יותר מאשר כיום, באוויר הפתוח. לאחר המלחמה מושקא חזר מטשקנט הרחוקה כשחייו ניצלו ובידיו מחזור של ציורי נוף בצבעי מים.
הוא מצא את ביתו בחורבות. בעיירת מולדתו, פיוטרקוב, נועד להיבנות הגטו הראשון, בעוד בית הכנסת הגדול והיפה היכן שאביו היה חזן וקולו של סבו – הרב עקיבא הרעיד את הקירות, הפך לנקודת השמדה גרמנית. הסצנות המחרידות ביותר הוצגו כאן. כאן הגרמנים הובילו את יהודי פיוטרקוב כצאן לטבח. מכאן הניצולים הועברו למרכזי ההשמדה הסופיים, עד אשר כל הקהילה כולה - 18,000 יהודים - הושמדה.
האירועים הנוראים האלה הותירו את חותמם החזק על האומן. לאחרונה מחלקת התרבות במועצת העיר של פיוטרקוב ביקשה ממושקא

לצייר על התקרה של בית הכנסת ההרוס אשר יבנה מחדש כבית לתרבות. האומן היסס במשך זמן רב.
זו אכן חוויה קשה לצייר היכן שסבו ואביו שרו, היכן שכל זיז ופינה כה קרובים אליו, היכן שחיות הפרא ההיטלראיות ביצעו את מעשיהם האכזריים וחסרי הרסן. הוא בכל זאת החליט ליטול על עצמו את הפרויקט. ולמרבה הפלא – העיירה הקטנה לשעבר קמה לתחייה, החיים היהודיים חזרו: עם האפרוריות וחוסר הצבע שלהם; אבל מעל לזה מרחפת ציפור סימבולית בעלת כנפיים שבורות. כמו עץ כל אומן ניזון מאדמתו שלו. ואפילו אם הוא נעקר ממנה הוא ימשיך, חלקית אם לא לגמרי, לקיים עצמו ממיצי החיים הראשונים.
אבל אומנות היא תופעה מורכבת ורבת צורות. האומן מחשל את אומנותו לא בתבנית אחת, בהתאם לניצוץ האלוהי הנקרא כישרון ומידה של חדשנות. מהלהבה הפנימית שלו וגם מהרוחות החיצוניות הוא מעכל בפנים את ההזנה ששאב משורשיו הנובטים. היצירתיות הכללית שלו מורכבת ממגוון בלתי נדלה של השפעות חיצוניות, אבל קודם כל מהדחפים הפנימיים שלו.

הדרך היצירתית של אדם מושקא הייתה ככל הנראה רחוקה מלהיות קלה או ישרה. אבל סקירה של יצירותיו בעשור האחרון מצביעה בבירור על ההעמקה המתמדת בציוריו, וחשוב מכל, על מסעות החיפוש האומנותיים ועל החקירות העמוקות – תנאי הקדם ההכרחיים לאומנות חיה.

מושקא הוא ריאליסט. אבל זה לא אומר כלום. מגוון שבילים ודרכים צדדיות מובילים מהקלאסי ומהמסורתי לריאליזם מודרני. בריאליזם מושקא מחפש צורת הבעה חדשה. על אף שפה ושם ניכרת השפעה חזקה של שאגאל, למושקא יש את אינדיווידואליות הציור שלו. הוא יוצר בעזרת ניב ציורו ז'אנר משלו, כפי שניתן לראות במחזור תמונות השמן הנהדר, אשר מבקרים פולנים הכתירו בכותרת "יודאיקה".

זה עולם העשוי פלסטיק מובהק – מלא ברגש, בליריות, בעדינות, בחלומות, בסטטיות ורומנטי באופיו. והכול אפוף בבדידות מושתקת ועמוקה, בעצבות והתבוננות פנימית יהודית. כאילו האיום מבשר הרעות של גורלם הטראגי המאוחר יותר כבר מונח מעל האנשים וסביבתם. גם אופן הציור וגם מערך הצבעים יוצרים את האווירה הזו.

מושקא מיישם את הצבע בהחלטיות, לעיתים במישורים רחבים. בחירת הצבעים שלו שלווה, מאופקת. אפילו הצבעים שטופי השמש שלו כאילו כבויים. רק כמה תמונות מסוימות צבועות בחדות משמעותית ובצבעים כהים וקרים, כמו שני הבנים בדרכם הביתה מהחדר בלילה. נראה כי האווירה ובחירת הצבעית במקרה הזה ממש מוכתבים על ידי המוטיב: החיים שנגדעו באורח טראגי. מאחר שהנושא המרכזי ביצירתו של האומן הוא המצב הנפשי, הדחפים, בהדרגה מופיע סגנון מתאים, שיטה.

אדם מושקא גם מביע עצמו בשחור ולבן, נגיעות שחורות על נייר לבן. ברישום כמו בקומפוזיציה הוא מאופיין בדייקנות. לעיתים ניכרת קומפוזיציה קוביסטית קלה. נטייה כזו נראית בבירור בציור הקיר הגדול שלו במועדון היהודי בלודז'.

לא נראה כי מושקא מתכוון להגביל עצמו לסוגה אחת. הוא שלח ידו בפיסול. נפל לידיו ליצור את מצבת הזיכרון לניספי השואה של לודז'. לאחרונה הוא העסיק עצמו ברישום גם בשחור על לבן וגם במערך הצבעים המיוחד שלו. גם כאן הוא דבק במוטיב שלו.

כיום ניתן למצוא את ציוריו של מושקא בגלריה הלאומית של ווארשה, מוזיאון לודז' לאומנות, באוספיו של משרד התרבות הפולני, במוסד להיסטוריה יהודית ובמוסדות יהודים אחרים בפולין כמו גם באוספים פרטיים בחו"ל.

לילי ברגר, פולין.

תרגום: סתיו קלו